איז'ה דה אורו – ילדה של זהב – האם החיים הם מכתוב?
בספר איז'ה דה אורו (ילדה של זהב) נקשרים חייהם של בני משפחה זה בזה – בקשרים גורליים ובקשרים רגשיים. האם מה שקרה הוא מקרה? או גורל? ואיך הכל היה נראה אחרת עם בחירות אחרות?
הסיפור המרתק שכתבה אושרת כהן מתחיל במצריים, אך שורשיו נטועים עוד ביוון, משם מגיעה משפחתה של אמה של רוזה. משפחת האב – הסב, הסבתא ושלושת ילדיהם, חיים במצרים. העושר שלהם כל-כך רב, שהרצפה המבהיקה מחזירה את מראה הנברשות התלויות מהתקרה, והבעיה היחידה שצצה מפעם לפעם היא מה קורה כשאחת מן המשרתות לא יכולה להגיע.
אבל רצף אירועים קוטע את האושר ועושר: שרשרת של אירועים טרגיים נפתחת, כמו נפלה קללה על המשפחה האומללה, שלבסוף מוצאת את דרכה אל ארץ ישראל מיד עם הקמתה. אבל שרשרת הסבל והייסורים לא נחתכה במצרים, וממשיכה בישראל. רוזה יולדת את שתי בנותיה, אך בעלה נעלם יום אחד ולא שב. הילדות גדלות במנזר, בבית יתומים ואחר כך בקיבוצים. דונה, הבכורה, עוזבת את הקיבוץ, משאירה אחריה עתיד סלול יחסית של השכלה, כדי לשוב ולתמוך ברוזה החולה, אשר חיה חיי דלות ועריריות.
דונה לא מצרה על כך – נהפוך הוא. היא שמחה לשוב אל חיק אמה. הקשר בין רוזה ובנותיה, על אף הפרידות הממושכות, חזק ואיתן. יעברו שנים עד שדונה, כבר נשואה ואם לבן ובת, תפתח את תיבת הפנדורה שלה.
מתוך תיבת הפנדורה: "מתברר שכאב פיזי וכאב רגשי מעובדים באותו האיזור במוח. הכאב הוא יישות חיה ובועטת, אדון לעצמו, נודד, צובר ריבית, פותח תוכנית חיסכון משלו. כל תא ותא נרתם, חושב, קורא לעזרה, להסב את תשומת הלב. המחשבה היא כימית, ותבונת האיברים תקפה כמו המסר מהמוח. יכול להיות שמה שמכריע בסוף הוא הצורך במחלה ולא הרצון בהחלמה? אם כן, זה אומר שלא את הסרטן אני צריכה לרפא כי אם אותי, את חיי.
"תת התזונה של הנפש ממציאה לה פטנטים, למשל "פעולת ההתכה". במקום להתמודד עם מצוקה קשה היא מקריבה איבר מסוים לטובת המערכת כולה והגוף יפתח סימפטום שיסיח את הדעת מן הקשיים הרגשיים. יופי של טריק ליצור מעין פיצול בין תת המודע למודע. נראה שכל פעולה של הנפש קשורה למערכת העצבים, הגוף יודע מה לעשות במינון מסוים של ארס, אך תחת המפולת הוא קורס.
"אני פורשת לי דף חלק על השידה, ומתחילה להשליך עליו את תכולת הרגשות הקשים: כאב, פחד, צער, זעם, אסוציאציות ומה לא, כל אלה שהצליחו להינצל ממנגנוני ההגנה והסכימו לצאת החוצה. נתתי להם להיות שם, מילים שלא יוצאות הופכות לאבנים, נטמעות במערכת העצבים, ומופיעות בכל מיני וריאציות שונות ומשונות. הייתי העט שלא יודע מה היד תכתוב, והייתי היד הכותבת, זו שמחוברת לנשמה, לקדימות צפונות הלב – הקולמוס של המוח העתיק שבו נוטף הארס מפרי הכרסום העצמי
"אני מעלה באוב את כל אלה שפגעו בי, קומו כלבים משנתכם, לא אהיה עוד התליין של עצמי".
הוצאת צמרת
234 עמודים
לרכישת הספר הקליקו כאן: איז'ה דה אורו
